ראשי

צ'יפאפאם הוא שם של חטיף שיהודי קוצ'ין נהגו לאכול בחגים. זה היה החטיף האהוב על סבא וסבתא שלי. הבלוג הזה מוקדש לזכרם ולזכר כל העולים מקהילת יהודי קוצ'ין אשר אינם איתנו עוד אבל השאירו בנו את טעמו של האוכל המופלא. הבלוג הזה מיועד לכל מי שרוצה לחזור למחוזות ילדותו, לזכרונות מהבית, לאוהבי אוכל ולכל מי שרוצה להכיר טעמים חדשים ולחוות הרפתקאה של ניחוחות משכרים, צבעוניות של טעמים, חריפות מול מתיקות, חומרי גלם שלא הכרתם. הבלוג מאפשר מסע קולינרי עשיר ומרתק.

רגלי תינוק...

אתמול עזבנו את אזור מונאר וחצינו את הגבול למדינת טמיל נאדו לעיר מדוראי. 4 שעות של נסיעה איטית ומפותלת בתוך סבך צמחיה טרופית מהממת. כשהגענו למדוראי חטפנו את הזבנג לפנים. ריח נוראי שאי אפשר לתאר, רחובות מטונפים, עוני קשה מקצה לקצה, הכל ישן ומוזנח ופרימיטיבי וקשה להבין שאנחנו חיים יחד על אותו כדור...
 אבל בתוך כל הג׳יפה הזאת, אנחנו בחרנו לראות את מה שטוב, ולהנות מהקסם שיש במקום. מדוראי היא עיר של מקדשים, ושווקים שלא נגמרים...הצלחתי לעשות פה ״שופינג״ של כלים לבית 😊
הבוקר בזמן הביקור במקדשים היינו צריכים לחלוץ נעליים וללכת יחפים, אני לא יכולתי לשאת את המחשבה שאני אלך יחפה בג׳יפה הזאת אז כמו ישראלית מצויה - התחכמתי , קניתי זוג גרביים בשוק ואמרתי שיש לי בעיות רפואיות ואסור לי לחכת יחפה. הייתי התיירת היחידה שהסתובבה עם גרביים, וההודים צחקו עלי ואמרו שאני עדינה עם רגלי תינוק 😂
 הביקור במקדש ממש מעורר השראה וזה מדהים לראות אנשים שמשתחווים לפסלים, אמונה כל כך שונה משלנו - אבל מי אנחנו שנשפוט מה נכון ומה לא? יש שם הרבה אנרגיה טובה וזה מה שחשוב.
 בהמשך ביקרנו במוזיאון גנדי שמתאר את שנות הכיבוש של הודו ע״י האדם הלבן עד לשחרורה. הביקור במוזיאון והקריאה של מיטב ההיגדים של גנדי שפזורים בכל המוזיאון מעוררים השראה ומחשבות על עצמנו ועל העולם שבו אנו חיים, זה מה שהודו עושה לאנשים...





אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Add a comment